כל ההורים שבינינו שותפים לרגע מכונן בהיסטוריה האנושית: גידול הדור הראשון של מלכים ומלכות-לעתיד, ילדים שזוכים ליחס של כבוד מיומם הראשון. רק לשם ההמחשה - כשאנחנו היינו ילדים, זה היה חוקי ואף נורמטיבי להפליק לילדים; היום כמעט בכל העולם זו נחשבת עבירה פלילית. ילדים ברחבי הפלנטה לומדים מגיל צעיר לומר "הגוף שלי שייך לי". זה נראה לנו ברור ובנאלי, אבל אין לזה תקדים בכל תולדותינו.
אז כל זה בהחלט תותים ושושנים, אבל אנחנו נדרשים לפעול פה בלי שמץ הכנה או ידע מוקדם. ובגלל זה קורה לפעמים שאנחנו מנסים לגדל מלכים ומלכות ופתאום יוצאים לנו גרמלינים חצופים ודיקטטוריות בהתהוות. עכשיו, עם בואו של החופש הגדול, נקרית בדרכנו ההזדמנות לתרגל לא מעט שיעורים בהכשרה המלכותית, והראשון שבהם הוא הסלוגן הידוע של מגזר הילדים - "משעמם לי!!!".
והנה הדבר הכי חשוב שהורים באדולינים צריכים לדעת ואף להבהיר בקשר למשפט הזה:
זה לא העסק שלנו. כלומר, זה מעניין אותנו כמו שמעניין אותנו לשמוע מה השיר שרץ עכשיו הכי חזק בטיק-טוק של השכבה: לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל זה לא קשור אלינו. זה עניינו של הילד. הגוף שלך שייך לוך וגם השעמום שלך.
שעמום הוא קריאה פנימית לפעולה. התודעה, או התת שלה, מרגישה רצון לחוות תנועה ועניין, והיא מבקשת מאיתנו לספק לה אותן. זה הסיפור, לכל החיים. ותמיד, כילדים או כגדולים, יעמדו מולנו שתי אפשרויות - אחת קורבנית ואחת מלכותית. הראשונה תנסה למלא את הצורך הזה בעוד ועוד גורמים חיצוניים, ותהפוך אותנו יותר ויותר לפסיביים ותלותיים. השניה תגרום לנו ללמוד איך להיות אלה שמחוללים את התנועה.
אולי הבחנתם שרגע אחרי שילדה היתה עסוקה במשהו, פתאום היא זועקת "משעמם לי!". עברו אולי שלוש שניות, איך הספקת להשתעמם? אבל כאמור זאת תולדה של מנגנון בריא שמבקש עניין והתפתחות תמידיים. ועכשיו אנחנו עומדים בפני צומת: או שנהפוך לקציני הבידור של הילדה, שמעכשיו תלמד להיתלות יותר ויותר באחרים - או שנבשר לה שזה התפקיד שלה, וגם נסביר לה למה.
הניסיון מלמד שזה עובד כמו קסם. כלומר- הילדה תצרח עלינו/תבכה/תטרוק/דלת/תספק לנו עוד ועוד הוכחות שאנחנו טועים. ואנחנו נגלה חמלה ונגיד לה שאנחנו סומכים עליה ויודעים שהיא הבנאדם הכי מעניין בעולם ושאין מצב שמישהו יכול להשתעמם מלהיות איתה לבד. בשלב הזה היא תקשיב בשקט ואז תגיד לנו משהו מאוד מעליב או נעלב ותבכה/תטרוק דלת וכו'. אבל איפשהו בתוך הלופ הזה היא תעלם בחדר לחצי שעה עד שתתגנבו בשקט לבדוק אם היא נושמת ותגלו שהיא ציירה קומיקס על דינוזאורים שנכחדו כי הם מתו משעמום, או שהיא החליפה את כל הסדר בארון הבגדים שלה או שהיא מחלקת את כל התמונות בטלפון לאלבומים שונים.
ילדים הם המגזר הכי יצירתי בעולם, אבל מהפעוטון הם מקבלים את המסר שהם צריכים הדרכה - מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות. החופש הגדול הוא הזדמנות גדולה לתקן את העיוות הזה.
ועוד דבר אחרון - ילדים לא לומדים ממה שאנחנו אומרים להם אלא ממה שאנחנו מראים. אם הם רואים שני סמרטוטים שבמשך חודשיים מבטלים את עצמם והופכים לעבדיהם הנרצעים - יהיה להם קשה לדעת איך להיות מלכים בבגרותם.
אז לכבוד החופש הגדול במובנו העמוק ביותר, הבה נעשה כאן שרשור מלכותי שבו נספר על היצירתיות האדירה של הנסיכים שלנו - דברים שהם המציאו לעצמם, ברגע של הקשבה פנימית.