גׇבּי נִיצן

כשהייתי ילד הייתי משוכנע שאגדל להיות וטרינר. ידעתי לדבר עם כלבים, אספתי וטיפלתי בציפורים פצועות, גידלתי צבים, נחשים ועקרבים בבית, רכבתי על סוסים בלי אוכף במדבר. בגיל 13 אמא שלי השיגה לי עבודה לחופש בתור מתלמד בבית החולים הווטרינרי. ביום הראשון נכנסתי לניתוח בטן של כלב זאב, ועם החיתוך הראשון שדה-הראייה שלי הצטמצמם פלאים, עד שראיתי רק שחור. בשעה שהווטרינרית מחזיקה לי את הרגליים באוויר ואני שרוע על הרצפה, זכיתי בתובנה עמוקה: לא כל מי שאוהב חיות יהנה בהכרח גם לחתוך אותן.

 

אז חזרתי למעגל האבטלה, ובשפע הזמן שהתפנה לי כתבתי סיפור ושלחתי אותו למגזין מדע-בדיוני ששיגשג באותו זמן. זה היה סיפור על מדען שמילדותו תמיד תהה האם כלבים מסוגלים לחשוב. עם השנים הוא פיתח מכונה שמסוגלת לשדר ממוחות של יצורים אחרים, ובהתרגשות גדולה הוא מחבר אותה למוח של הכלב שלו (שכל הזמן מתבונן בתימהון במעשיו), רק כדי לשמוע את המחשבה הראשונה של הכלב - "מעניין אם בני אדם מסוגלים לחשוב".

 

לחדוותי הגדולה, העיתון פרסם את הסיפור (הם לא ידעו שאני ילד). בשנים שחלפו מאז הכתיבה שלי השתפרה קצת, אני מקווה; אבל הריגוש הזה ששטף אותי כשפרסמתי את הסיפור הראשון ממשיך להיות עבורי פלא וחסד: רעיון או מחשבה שעברו לך בראש מתגשמים לכדי סיפור, מחלחלים לתודעתם של אחרים והופכים לחלק מהסיפור שלהם. קסם.

 

כשצריך למלא טפסים, בסעיף מקצוע אני לא כותב "סופר". מעדיף לכתוב "עצמאי", זה אחלה מקצוע. פרסמתי בחיי 4 ספרים. בניתי הרבה יותר שולחנות אבל אני לא קורא לעצמי נגר. ביני לביני אני חושב שההגדרה שהכי נוח לי איתה היא "חוקר". תחום ההתמחות שלי הוא חופש אישי ותודעתי, שמחת חיים, עונג ואהבה. אני עובד בזה יום יום, 24 שעות ביממה. מדי פעם כשהמחקר שלי מפגיש אותי עם משהו שנראה לי ראוי, אני חולק אותו עם אחרים. בכתיבה, בסדנאות, במפגשים אקראיים ברחוב - וגם כאן, בחלון ההצצה אל מעבדת המחקר שלי. ברוכים הבאים, מותר להכניס ילדים וכלבים.