ביחד ננצח, גם אותך!

בלהה

בלילה של 5 באוקטובר לא הצלחתי להירדם משום מה. גם בלילה הבא. וכשנכנעתי וקמתי ב-7 באוקטובר בבוקר ובדקתי מה חדש בעולם, היתה לי תחושה שננטשתי אי-שם באמצע, בתוך חלום בלהות אינסופי.

אני עדיין שם. גם בתחושת הסיוט הסוריאליסטי המתמשך, וגם בחוסר השינה. עכשיו אני כבר לא כזה מיוחד, חצי מדינה לא ישנה (וגם כל עזה), וכך גם אני. בלילות אולי שעה, אולי כלום. משש בבוקר מתחיל ללקט שעות שינה חטופות. כשאני כבר ער לגמרי, השמש מתחילה לשקוע.

לילה אחד חלם החכם הסיני לאו-צה שהוא פרפר, וכשהתעורר לא ידע אם אולי עכשיו הוא חלומו של הפרפר. ואני מרגיש תקוע בתוך חלום של מישהו שצריך טיפול מאוד מאוד עמוק. יש כאן את כל הסימנים של חלום: חריגה מכל חוקי ההגיון המוכרים, ערבוב מציאויות סמיך, אובדן תחושת זמן, ועוד משהו מאוד אופייני – אתה רוצה לצעוק ולא יוצא לך שום קול.

כל כך הרבה יש לי להגיד, אין לי מילים. אל כל כך הרבה אנשים אני רוצה לדבר, ואני מרגיש שאיש לא ישמע, איש לא יקשיב. מה שאני רוצה לצעוק מרגיש לי כל כך ראשוני ומובן מאליו, עד שעצם הביטוי שלו בקול מבטל את מובנותו-מאליו.

כשיצור חי נכנס להלך-רוח הישרדותי, נושר ממנו כל סממן אחר. גם אצל בני אדם. כל הפעילות עוברת אחורה ולמטה, אל מוח הלטאה הקדום, וביי-ביי קידמה אנושית ואחווה והומניזם וחמלה. פייט אור פלייט אור פאקינג פריז. וזה מה שאני חווה סביבי, מין סרט זומבים שבו המוני אנשים במנוסה, אם נפשית ואם גיאוגרפית; אנשים בקיפאון של הלם, חסרי אונים. והכי מפחיד – אנשים עם רצח בעיניים. ההתקפה המזוויעה של 7 באוקטובר פירקה לעם הזה את הצורה. אני לא מתעלם מכל היופי המרהיב (בלי טיפה של ציניות) של התנדבות ועזרה הדדית. זה הדבר הכי יפה שקורה בתוך כל הגיהנום. אבל לא נגיע לשום מקום טוב אם לא נודה, קודם כל, באמת הפשוטה והקשה: פירקו לנו את הצורה.

יחד הפסדנו

למרות שהניסיון הצבאי והמדיני שלי נופלים במעט מאלה של נועה קירל, אני מעז להמר ללא מצמוץ על תוצאות המלחמה הזו: בסוף לא ננצח. היא לא תיגמר עם שום ניצחון, מקסימום איזו הפקה הוליוודית בדמות גולגלתו הכרותה של איזה חבל"ש (חמאסניק בכיר לשעבר), או שבירת שיא עולמי בהרס מבנים אזרחיים, שעליהם נצייר מגני-דוד ויונות שלום.

מדברים בזמן האחרון הרבה על קונספציות ופרדיגמות, אז הנה קונספציה אחת שמעולם לא לקחנו בחשבון, שמעולם לא נכללה בשירי הילדות שלנו: במלחמה אפשר גם להפסיד. אפילו לחטוף תבוסה כואבת.

זה מה שקרה ב-7 באוקטובר, ולא חשוב כמה ילדים עזתיים ימותו או יאבדו את ביתם מעכשיו ועד עולם. לא חשוב כמה "מוחות אסטרטגיים" של חמאס נהרוג. ב-7 באוקטובר ממשלת ישראל ומערכת הביטחון שלה כשלה לחלוטין, אבסולוטית, במשימה הראשונה שלשמה היא קיימת, שלשמה אנחנו מכירים בה ומשלמים מיסים ומצייתים לחוקים – להגן על ביטחון התושבים שלה, להציל אותם בכל מחיר כשהם מותקפים. ופתאום חבורה צמאת דם, שיכורת רצח ושנאה מצליחה להגיע מבארי ועד שדרות ולבצע מעשי זוועה שחשבנו שכבר עברו מהעולם, שעת ארוכות בלי שום הפרעה של הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. זאת היתה מפלה איומה, תבוסה בלתי נתפסת. אבל כדאי מאוד לתפוס אותה ולאמץ אותה אל ליבנו. כי כל עוד מסתובבים עם איזה סיפור שמלחמה זה כמו כדורגל (בכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת, במלחמה בסוף ישראל מנצחת), הסיכוי לחטוף עוד מפלות כאלה רק יגדל.

אני רואה את השלטים האלה בכל מקום, "יחד ננצח" והקיבה שלי מתהפכת. למלחמה כמו זו יכולות (או היו יכולות) להיות תוצאות ריאליות וחיוביות (יחסית), כמו שחרור מהיר של החטופים נגיד, כמו צמצום כמות הנפגעים, או אפילו – אקסקיוז מיי פרנץ' – הזדמנות להתחיל לשקול מחדש בנייה של מערכת יחסים פחות רצחנית עם מי שנגזר עלינו לגור איתם בשכנות לעד. "ניצחון" הוא סתם איזה גזר וירטואלי לנופף מול אפו של החמור כדי שימשיך להתקדם בעיוורון לעבר התהום. איזה ניצחון אנחנו יכולים להשיג בתנאים האלה? למחות את עזה מעל פני האדמה ולהתברג בצמרת העמים שביצעו רצח עם? או שאחרי שהעזתים יראו איזה צבא נהדר יש לנו עם חיילים שבין ההפצצות מאמצים כלבים ושועלים פצועים אז הם כבר ישנאו אותנו הרבה פחות ובמקום חמאס יקימו תנועות שלום? סינוואר יחזור בתשובה ויבנה בית כנסת?

וגם ה"יחד" הזה, או "האחדות". הכוונה היא – שירו במקהלה או סתמו ת'פה, עכשיו יורים. זה לא הזמן לשאול אם זה הזמן לירות. זה לא הזמן לשאול כמה חטופים נהרגים או מעונים בזמן ובגלל שאנחנו יורים. זה לא הזמן לשאול כמה מהיריות האלה הן "אש ידידותית" שגורמת לטנקים שלנו להתלקח ולשבויים שברחו עם דגל לבן לעבור הוצאה להורג. זה לא הזמן לשאול מה פתאום מחלקים עכשיו נשק לכל עם ישראל כאילו זה עוגיות של סבתא רחל. זה לא הזמן לשאול במי האקדחים האלה יירו בשנים הקרובות. זה בטח לא הזמן לשאול אם צריך להיות הבדל בין מלחמה עם מטרות אסטרטגיות ברורות לבין מסע נקם משיחי. זה לא הזמן לשאול איך קרה שפתאום ממשלה אומרת לאזרחיה – "שמעו, תדאגו לעצמכם. קחו נשק, תלמדו לירות. תברחו מהבית, תחיו כמו דרווישים נודדים כי אנחנו לא יודעים איך להגן עליכם בבתיכם". וזה בטח לא הזמן לשאול אם אפשר לסמוך בעיניים עצומות על ממשלה שמתנהגת כמו כנופיה, שבוזזת בזמן הקרבות את שאריות הקופה הציבורית, ושמי שעומד בראשה (וששני בניו עריקים מוסריים) מעוניין בהתמשכות אינסופית של המלחמה, אם לא בדרום אז בצפון, הכל רק לא בחירות ומשפטים.

גאווה

אבל כל אלה רק קולות קלושים מתחת לחלום שלי. בסיוט שבו נתקעתי, בנקים וסופרמרקטים מכריזים שהם ינצחו יחד איתי בזמן שהם ממשיכים לעשוק אותי. אני מנסה לברוח למשחק כדורסל בטלוויזיה, ובמקום שקופית החסות הרגילה והדבילית ("מי הוא השחקן המצטיין? שלחו את בחירתכם ותוכלו לזכות בפרס") מופיע דגל מתנפנף ברוח, וקריין בריטוני שואג עלי "היכנסו למתחם 'יחד ננצח – גאווה ישראלית!', ענו על החידה ואולי תזכו בפרס!" איזה "מתחם" בראש שלכם? כי חסר לנו קצת ז'רגון צבאי? מה יש, אני לא יכול לראות משחק בין ריאל מדריד לאולימיפיאקוס פיראוס בלי איזה מתחם ניצחון מונפץ? לא, אני לא. לא חשוב מה אני עושה, הדגל תמיד חייב להתנוסס מעל, ואם אשכח את גאוותי הישראלית תשכח ימיני.

בתוך הסיוט שבו נתקעתי, היפנוזת המונים שולטת במרחב. שתי מילים מספיקות. יחד: תסתכלו ימינה לטלוויזיה, תסתכלו שמאלה לאתרים באינטרנט או לווטסאפ, ותעשו מה שאתם רואים. המילה השניה בהיפנוזה היא ננצח: לכולם הובהר שרק ככה העסק הזה יכול להסתיים. ומכיוון שאין בינתיים שום ניצחון, זה סימן שעוד לא נגמר. גם אם ימותו עוד אלף חיילים, גם אם נאבד את כל שאר החטופים, גם אם נהרוג עוד אלפי ילדים (כן, אני יודע, אין שם חפים משפע. הם יוצאים מהרחם עם רימון בין השיניים). אז אין ברירה, אי אפשר להפסיק. או ניצחון או – – – או מה? אין שום או. אין אלטרנטיבה. או ניצחון או שנמשיך, עד שמצדה תיפול.

חלום

אני התחנכתי, מודה, על ברכי עולמו של וולט דיסני. אני מאמין שכולנו נולדים טובים, שהרצון העמוק ביותר של כל אדם הוא להיות אהוב ונאהב. אני מאמין שבניגוד לאור, חושך אינו חומר גלם קיים – הוא רק היעדרו של אור. אני מאמין במשפט ההיפי העתיק "Fighting for peace is like fucking for virginity". אני מאמין שמלחמות קיימות בעיקר כדי לשרת שליטים, יצרני נשק ושאר בוזזי קברים. אני מאמין שההפסד הכי גדול אחרי שנהגו בך בחוסר אנושיות הוא כשאת/ה מאבד/ת את אנושיותך שלך.

כל זה הופך אותי פחות או יותר לאזרח לא לגיטימי בישראל של היום. עכשיו יש רק שחור ולבן, אין מקום לדובים אפורים. אני נשאר אופטימי, לא בגלל שיש לי איזו ראיה שתתמוך בזה אלא כי כבר מאוחר מדי עבורי ללמוד משהו אחר. ואני מחכה יום ולילה שהשינה האמיתית תגיע, אפילו לשעה, ושכשאתעורר אמצא את דובתי האהובה לצידי והיא תגיד לי "בוקר טוב גריזלי, פספסת את תחילת האביב, בוא נצא לשמש. זה יעשה לך טוב, כל החורף התפתלת וגנחת כאילו אתה בתוך חלום נורא."