איך לשבת חצי חיים מול נטפליקס ולא להרגיש אשם?
כמה פעמים הרגשתם אשמים אחרי עוד ערב שעבר עליכם מול נטפליקס או ספק-טלוויזיה אחר? כמה פעמים חלפה בכם המחשבה שאנחנו דור שהולך ומתנוון, שהתרבות האנושית מתפוררת בספירלה של סדרות, פרקים ועונות?
תחושת האשמה מובנת - אחרי הכל, אשמה היא מנגנון מרושע שאוהב להתנחל בעיקר בטריטוריות שבהן אנחנו לרגע מרגישים סבבה. אבל כמו בכל סיטואציה שכרוכה באשמה - מדובר במניפולציה חלולה ונבזית.
לפני דור או שניים - כמה אנשים לדעתכם הרגישו אשמה על זה שהעבירו שוב ערב שלם על כסא-הנדנדה בקריאת ספר, עם כוסית שרי ואש באח? כמה אנשים הרגישו חרא עם עצמם כי הם רק גומרים ספר אחד של קפקא ומיד חייבים להתחיל את הספר הבא שלו? כנראה הרבה פחות. ולמה הם לא ישבו מול נטפליקס עם קופסה של בן אנד ג'ריז? כי לא היה להם, זה למה.
"מספר-הסיפורים של השבט היה בוחר מקום נוח - נגיד אחו מדושא תחת צל אלון (כי לא היו ספות ומזגנים), וההצלחה שלו - ממש כמו של נטפליקס או של ספר טוב - נמדדה ביכולת לגרום לאנשים לשכוח שהם עסוקים או שהם בדרך לאנשהו, ולשבת כמו טמבלים שעתיים בלי לעשות כלום."
אפשר לראות בסדרות הטלוויזיה התנוונות של אמנות הסיפור. ואפשר לראות בהן ענף אבולוציוני מבורך. תלוי, כמו תמיד, מאיפה מסתכלים - ולאן. נתחיל עם המאיפה: סיפורים לא התחילו להיות חלק חשוב בתרבות האנושית בתקופה שבה הומצא הדפוס, וגם לא כשהמציאו את הכתב, אלא הרבה לפני. מספרי הסיפורים הראשונים היו, למעשה, גרסת לואו-טק של נטפליקס.
מספר-הסיפורים של השבט היה בוחר מקום נוח - נגיד אחו מדושא תחת צל אלון (כי לא היו ספות ומזגנים), וההצלחה שלו - ממש כמו של נטפליקס או של ספר טוב - נמדדה ביכולת לגרום לאנשים לשכוח שהם עסוקים או שהם בדרך לאנשהו, ולשבת כמו טמבלים שעתיים בלי לעשות כלום.
מספר הסיפורים השתמש בכל הטריקים שעמדו לרשותו - משחק דרמטי, בניית מתח, יצירת הזדהות רגשית, נראטיב שיהיה בו-בזמן בדיוני ורלבנטי לצופה. ותמיד הוא היה מפסיק את ההופעה בשיא המתח - כדי שכולם יחזרו גם מחר. והם אכן חזרו, למרות שלא היה בזה כביכול שום דבר חשוב או מעשי. כי האמת היא שאנחנו לא יכולים לחיות בלי סיפורים.
המצאת הדפוס היתה, מבחינת מספרי הסיפורים המסורתיים, אסון בקנה מידה נטפליקסי. פתאום לא צריך לטרוח לצאת מהבית בשמש ובגשם כדי לשמוע סיפור, פתאום כל אחד בכל מקום יכול לבחור איזה סיפור לשמוע (טוב, לקרוא), ומתי. חלק ממספרי הסיפורים הסתגלו לשינוי והפכו לסופרים משגשגים. חלק פיתחו ענפים אבולוציוניים מקבילים - תיאטרון, סטנד-אפ, ספוקן וורד, ראפ. אבל בכל מקרה ותמיד הסיפור ממשיך לחיות וממשיך להתפתח ביחד איתנו. היום כמה ממספרי הסיפורים הכי מוכשרים בעולם פועלים בעולם הטלוויזיה. אני יכול לחשוב על שתי סיבות ברורות - קודם כל, זה מענפי הכתיבה הנדירים שבהם ממש אפשר להתפרנס נהדר. וגם - זאת הזדמנות חלומית שלא עמדה לרשותו של מספר הסיפורים הקדום שמתחת לעץ - לספר את הסיפור שלך עם תמונה, עם שחקנים, עם מוזיקה, עם צבע ואור וצל וזוויות צילום ותנועה ושדה שלם שעדיין מגלה את כוחו ואת מימדיו.
כמובן, השאלה השניה היא לאן מסתכלים. ברור שיש אינסוף זבל. תמיד היה. על כל מספר-סיפורים גאוני שהנחיל לקהל שלו חוויה רגשית ורוחנית עמוקה היו חמישים מספרי-סיפורים שהסתפקו בהפצת רכילות (הזן הקדום של ריאליטי) או בשרשרת של אירועים דרמטיים מוגזמים וגרנדיוזיים (הטלנובלות הראשונות), או שהיו סתם משעממים. פעם אם בכפר שלך היה מספר-סיפורים מעפן, עם זה נתקעת. היום כל אחד יכול לבחור בכל רגע נתון מתוך מגוון יצירתי שרק הולך וגובר. איפה פה הניוון?
אני לא אומר שטלוויזיה זה יותר או פחות "טוב" מספר. אני גם לא חושש שהיא תעלים את הספרים. אמרו את זה פעם על הרדיו (בחיי) ואז על הקולנוע וכבר לפני חמישים שנה על הטלוויזיה, ולא נראה שזה מפריע לסטיבן קינג לכתוב רב-מכר כל יומיים.
"יש משהו בחוויה של קריאת ספר טוב ששום דבר לא יכול להחליף. ויש משהו בצפייה בסדרת טלוויזיה טובה ששום דבר לא יכול להחליף. זה הכל."
אני לא אומר שטלוויזיה זה יותר או פחות "טוב" מספר. אני גם לא חושש שהיא תעלים את הספרים. אמרו את זה פעם על הרדיו (בחיי) ואז על הקולנוע וכבר לפני חמישים שנה על הטלוויזיה, ולא נראה שזה מפריע לסטיבן קינג לכתוב רב-מכר כל יומיים.
יש משהו בחוויה של קריאת ספר טוב ששום דבר לא יכול להחליף. ויש משהו בצפייה בסדרת טלוויזיה טובה ששום דבר לא יכול להחליף. זה הכל.
בשנים האחרונות אני רואה המון טלוויזיה, הרבה יותר משאני קורא ספרים. מכיוון שהכפר הוא העולם, אני לא מזפזפ בערוצי הטלוויזיה המקומיים וכמעט לא נחשף לטלוויזיה ישראלית, והמקורות העיקריים שלי הם נטפליקס וערוץ סדרות כשלא חוסמים אותו (אכן, אני פיראט גאה. ואין לי בעיה עם זה שאנשים מעבירים ספרים שלי מיד ליד, ככה שמותר לי). ראיתי המון סדרות טובות, הרבה סדרות טובות מאוד, כמה וכמה יצירות בלתי-נשכחות - ויצירת-מופת פלאית אחת, שרק עבורה היה שווה להמציא את הטלוויזיה.
אז בשבועות הקרובים בא לי לכתוב כאן על הסדרות הכי טובות שאני זוכר (קריטריון מאוד בעייתי לאור תפקוד הזיכרון שלי), לפני שאשכח גם אותן. אכתוב גם על אלה שהכי איכזבו, בילבלו, או ביאסו אותי. אני לא יכול לדרג ככה שזה לא יהיה לפי סדר מסויים, אבל אני כן אשמור את המאסטרפיס של כל הזמנים לחלק האחרון, כי גם אני למדתי כמה טריקים.