אף פעם לא הבנתי את העניין של לגזור ציפורניים. בתור ילד קטן שנאתי לשבת בשקט בשעה שאמא שלי קוצצת לי אותן, אצבע אחר אצבע. הרגשתי כאילו היא חותכת חלק ממני. כשגדלתי קצת נדרשתי לגזום אותן בעצמי. באיזשהו אופן זה הרגיש אפילו יותר גרוע - זה הגוף שלי, אני אוהב את הציפורניים שלי, אבל אני לא חופשי להחליט עליהן.
לא היה פה עיקרון גדול, לא היתה פה אג'נדה אידיאולוגית. זה לא היה כזה ערך עליון שדווקא עליו שווה לצאת למלחמה עם האנשים שאני הכי אוהב (ההורים שלי) או האנשים שאני הכי רוצה שיאהבו אותי (המורים, המעגל החברתי). כולה לגזור ציפורניים. אבל פשוט לא הצלחתי להבין את האובססיה הזאת של כולם עם ציפורניים גזוזות למינימום. זה עושה צמרמורת בכל פעם שנוגעים במשהו; זה מונע ממך לשלוף קרציות מהכלב, לחפור בורות באדמה, להתגרד באופן מספק, לפרוט פלמנקו על הגיטרה. לא שאני גיטריסט פלמנקו, אבל למה מראש לשלול את האופציה? כולה ציפורניים, אבל בעיניי היה מדובר פה בסירוס-עצמי בהסכמה של האנושות.
בכל זאת, רוב עשרים השנים הראשונות שלי עברו עלי, בניגוד לרצוני, בציפורניים גזומות למשעי. ואז נהייתי מבוגר. בשלב הזה כבר כולם מסביבך מקפידים לקצוץ. אלא אם הם הומלסים. ובהתחלה גם אני המשכתי לקצוץ, כי כבר הורגלתי.
ואז ביום אחד רגיל לגמרי ונטול אירועים יוצאי-דופן התיישבתי לי במרפסת דירה בתל-אביב אחרי מקלחת, עם קוצץ ציפורניים כסוף מוכן למלאכה - ופתאום היד שלי קפאה בדרך. מכל הדברים שבעולם, עלה לי בראש המשפט התנכ"י: אל תשלח ידך אל הנער! מאז ועד היום, האורך הממוצע של הציפורניים שלי דומה למה שרואים פה בתמונה. כשהן מתארכות קצת יותר מזה הן מתחילות להיות שבירות, ואז אני יודע שכדאי לעשות גיזום, כדי לשמור עליהן במיטב כוחן. אני מניח שלו הייתי חי בטבע הן היו נשחקות מעצמן בערך עד האורך הזה. יכול להיות שזה מעורר כל מיני דברים אצל אנשים שפוגשים אותי. אני לא יודע, זה לא מעסיק אותי ולא זכור לי לפחות בעשור האחרון שמישהו העיר לי על זה משהו. ההורים שלי אוהבים אותי מאוד, ציפורניים ושיער והכל. דייגו הכלב שלי מבסוט ממני, החתולים שלי מכבדים אותי. מלכתי מקבלת באהבה חלקים ממני שהם הרבה יותר מחוספסים מהציפורניים שלי.
זה לא מרד. שנים הרגשתי שאני במאבק, ושכל בחירה שלא אעשה תגרום לי לוותר על משהו - על החופש שלי או על אהבת העולם. בסוף בחרתי כשכבר לא היה לי במי להתמרד (חוץ מרס"ר ההיגיינה הפנימי שכבר צמח בתוכי), ולכן גם אף אחד לא נפגע (האמת היא שזה לא נכון. אני יודע על אף אחד שכן נפגע - האף שלי. פעם התעוררתי באמצע הלילה מדמם מהאף; מתברר שמתוך שינה התגרדתי קצת חזק מדי). יש אינסוף דברים כאלה, שאנחנו ממשיכים לעשות מתוך הרגל בלי לבחון אותם מחדש. זה מתחיל בקצה הציפורניים ומגיע עד הלב. איזה מגבלות אתם שמים על החופש שלכם מתוך הרגל, מתוך מחשבה ישנה שרק ככה תזכו באהבה? * * * וכשנכיר קצת יותר טוב נדבר על הציפורניים בכפות הרגליים שלי :)
לא רק שלא שכנעת אותי, אלא שמיד בדקתי את ציפורני ועשיתי "מקצה שיפורים"...מאחל לך הצלחה רבה בריאות ונחת...וגם ניקיון ואסתטיות שמראים בין היתר על כבוד לזולת... יום נפלא , עם רק בשורות טובות..
היגיינה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקלחת וחפיפת שיער
היגיינה אישית היא הפעולות שנוקט האדם על-מנת לדאוג לבריאות גופו באמצעות ניקיון. המניעים לביצוע היגיינה אישית כוללים הפחתה של מחלות, ריפוי מחלות, שיפור הבריאות ותחושה של הקלה, קבלה חברתית ומניעה של התפשטות מחלות לאחרים. היגיינה אישית נכונה מושפעת מהתרבות והמנהגים בהם חי האדם, והיא יכולה להיות ספציפית ושונה מתרבות לתרבות, ויכולה להשתנות עם הזמן. לדוגמה, בתרבויות מסוימות הסרת שיער גוף נחשבת היגיינה נאותה. פעולות הנחשבות בדרך כלל להיגיינה אישית כוללות רחצה בפרקי זמן מקובלים, רחצת ידיים באופן קבוע…