top of page

אהבה ופחד

אני חושב שכתבתי יותר התחלות לטור של דצמבר משיש לי התחלות לספרים או לסיפורים. שום דבר לא הרגיש טוב. אני יודע למה זה – כי אני קרוב מדי. יש רק דבר אחד שאפשר לכתוב עליו עכשיו, אבל אין כרגע הפרדה בין הדבר הזה לביני, אין אפילו יכולת לראות את הדבר הזה כי הוא עדיין מתהווה, ואני מרגיש שמה שכן יש לי להגיד על הדבר הזה ייפול לא נכון על אוזניים שאינן שלי.

הרבה פעמים בחיים כדי להתקרב צריך קודם כל להתרחק. אני מכיר את זה מנסיונות התקשורת שלי עם חיות: כדי לרכוש את אמונן צריך להתחיל מרחוק, לא להתנפל עם חיבוקים. אותו דבר עם ילדים. אותו דבר עם משברים גדולים. אני עדיין לא יכול לפתוח סרטונים משבעה באוקטובר, עדיין לא יכול לשמוע עדויות מפורטות ניצולים וניצולות. אני חייב לשמור על מרחק מסוים כדי שמנגנוני ההגנה הנפשיים שלי לא יאטמו אותי (או שהם ייכשלו במשימה ואני אקרוס).

בזמן המשבר הלאומי הקודם, תקופת הסגרים של הקורונה, הקמנו לנו אוניברסיטה באדולינית בזום. נפגשנו במשך ארבעים שבועות רצופים, כמה מאות אנשים ובכל שבוע דיברנו על נושא אחר מזווית ראייה באדולינית. עכשיו כל זה עובר עריכה, מתוך כוונה להפוך את זה לספר ("דרך המלך", יום אחד אינשאללה בחנות הספרים הקרובה לביתכם). השבוע עשיתי הגהות לכמה פרקים, וכשקראתי את הפרק על אהבה ופחד הרגשתי שיש בו את מידת הריחוק הנחוצה כדי שאצליח להתקרב למה שקורה עכשיו. אז אני מדליף אותו לכאן, בשלמותו.

אהבה ופחד

יש בעולם שלנו ציר ידוע ומאוד משמעותי שאנחנו כל הזמן נעים בין הקצוות שלו – פחד ואהבה. לא צריך יותר מדי להסביר מה זה פחד. לכולנו ברור באופן ברור ומיידי על מה מדובר. לאן שלא נסתכל אנחנו רואים אותו. אהבה, לעומתו, היא משהו הרבה יותר אמורפי. בתרבות שלנו אנחנו מתעסקים בדרך כלל בניסיון להבין את החולי מאשר לנסות ולפענח את הבסיס המקורי, הבריא – אהבה. פחד הוא נושא עיסוק לגיטימי לחוקרים ופסיכולוגים, אהבה, בתרבות שלנו, שייכת יותר למשוררים ולתסריטאים הוליוודיים.

הגישה הבאדולינית מתעניינת באהבה באופן מעמיק ורציני, מתוך הבנה שזה חומר הגלם המרכזי בסיפור האנושי. אהבה היא קודם כל אהבת החיים. הדבר הזה שאומר שאם אני לא מת – אז לגמרי לחיות. לאהוב את זה שאני חי. האהבה הזאת עומדת מול הפחד האולטימטיבי – פחד מוות, ואם לדייק, הפחד ממוות. כולנו, מרגע שהתחלנו לפתח תודעה, הבנו שבשלב מסוים אנחנו הולכים למות. והדרך היחידה לשרוד ולהתנהל מול הפחד הזה היא מתוך אהבה עזה לחיים, לחיים שלי.

אחת הדרכים הכי יפות לראות את חומר הגלם שהוא אהבה באופן מוחשי, ממש בשר ודם, היא תינוק או תינוקת שיונקים מאמא שלהם. כל אמא מכירה את התחושה הזאת. את הקרינה שעולה במעגל אהבה שמכיל גם את האמא וגם את התינוק. הגוף מתמלא באוקסיטוצין וסרוטונין ודופמין ושאר פינוקין שמחזקים את המערכת החיסונית, מחלישים כל נטייה מובנית לאלימות, כעס ודיכאון, ומגבירים את שמחת החיים שלנו.

זה רגע שכולו תחושה חדוות-חיים עמוקה ושלמה. Bliss. הלוואי שהיתה לנו בעברית מילה לזה: חדווה אלוהית אולי? תינוקות באים משם, אנחנו באים משם, מתוך הרחם, מתוך התחושה הזאת שאני אחד עם הכל והכל אחד איתי וכל מה שאני רוצה קורה עוד לפני שאני אפילו צריך לנסח אותו. זה הזיכרון הראשון שלנו, הדיפולט שלנו. של כולם. כולם התחילו משם. מקום של אושר מלא ואלוהי. שום קשר לרומנטיקה ולשירים של עומר אדם – אלא אושר אלוהי.

הבסיס של "להיות מאושר" הוא פשוט: שיש אישור לקיום שלי. הידיעה שהחיים האלה הם מתנה, שהעולם הזה הוא בשבילי ואני בשבילו ואני אחד איתו. כשהיינו בתוך הרחם התחושה הזאת היתה מובנת מאליה, כי היא פשוט נקודת המוצא התודעתית, החווייתית, הרגשית והפסיכולוגית של כולנו. אבל מרגע שיצאנו לעולם מתחיל משחק אחר לחלוטין. משחק שבו כבר ישנם רגעים שאני לא מרגיש את האחדות. מצבים שבהם אני מרגיש כאב, רעב, חום, קור, נטישה. רגעים ראשונים שבהם אני, התינוק, כבר לא חווה את האישור הזה מעצמי, או מהעולם שמסביבי. ואז מתחיל להיווצר חוסר.

מתוך החוסר אנחנו מתחילים לחוש פחד הישרדותי, שמייצר חומרים אחרים לגמרי מאותם הורמונים נפלאים של אהבה – כימיקלים של דיכאון ותוקפנות. אבל בכל פעם שמתרחש שוב המפגש המיוחל עם אמא, החיבוק, היניקה, ההזנה – וזה תקף לכל צורה שילבש בהמשך חיינו – יש לי שוב אישור לחוויית הבסיס שלי, שאני אחד עם הכל.

זהו משחק שמתקיים לאורך כל החיים האנושיים. לא משנה מה, תמיד נהיה איפשהו על הסקאלה בתוך המרק ההורמונלי, הרגשי והביולוגי הזה. כל דבר שיקרה לנו וכל אופן שבו נגיב למה שיקרה לנו, ישנה פיזית את ההרכב הכימי והביולוגי שלנו; מאחר שלרוב זה יתרחש באינטראקציה עם עוד אנשים, זה ישנה גם את ההרכב של מי שמולי, ולכן – את העולם. נתעכב על הרעיון הזה קצת: בכל רגע ורגע ובכל מפגש שלנו, עם עצמנו או עם מישהו או מישהי אחרים, יש לנו יכולת להטות את העולם קצת יותר לכיוון של פחד, או קצת יותר לכיוון של אהבה. ממש ברמה של מאזן הורמונלי מתמטי.

אם אנחנו מסתכלים על מראית-העין של העולם החיצוני, אנחנו יכולים כמובן לזהות המון דברים שמפחידים אותנו: אלימות, פשע, מלחמות, תאוות בצע, גזענות, חוסר חמלה, רודנות והרשימה עוד ארוכה. מה חומר הגלם של אלה? די ברור לנו שהם תוצרים של פחד. אין תינוק שנולד רודף בצע, אין תינוקת שנולדה גזענית. זה לא הדיפולט של הקיום האנושי.

בכל פעם שאני נתקל במשהו שמאוד מפחיד אותי, אני יודע שהגעתי לעוד צומת משמעותי. איך אני מגיב לזה? האם זה מכווץ אותי, ואז אני מוסיף ומגדיל את מעגל הפחד? או אולי יש לי אפשרות אחרת, אופציית האהבה? ומה זה אומר בכלל, אופציית האהבה? מה, לאהוב את המושחת, את רודף הבצע, את הרוצח, את האנס? לא. השאלה היא בכלל לא האם אני אוהב אותו, אלא האם אני מצליח להמשיך לאהוב את עצמי ואת החיים, למרות שדברים כאלה מתרחשים בעולם.

חשוב להדגיש: זאת לא הגישה ה"היפית-רוחנית" שרווחת היום מאוד בהרבה מרחבים, ולפעמים מרגישה לנו קצת מזויפת, כי לא פעם היא נעשית מתוך הדחקה של כל מה שלא מתאים לקומפוזיציה של אור ואהבה. היא שונה מהותית מהאהבה הבאדולינית, שבה אני מסכים להיות נוכח בצל ובחושך, אבל בשום מצב אני לא מאבד את האהבה לעצמי. זאת הבחנה מאוד חשובה ומאוד חמקמקה: לחבק את מה שמאיים עלי בקבלה אוטומטית וכנועה ("מי אני הקטנה מול הבריאה היודעת כל") הוא מעשה של חוסר-אהבה עצמית; לחבק את עצמי ואת העולם שלי בתוך חוויית האיום – זאת התגשמות האהבה.

תגובה אנושית פחות היפית-רוחנית לסיטואציה שמערערת לנו את מערכת האמונות האישית היא כניסה לוויכוח (עם מי שמייצג מערכת אמונות אחרת או עם המציאות עצמה). אבל כפי שיודע כל מי שחי לצד כלב – ככל שהוא נובח חזק יותר סימן שהוא פוחד יותר. לפעמים בשעת משבר עולות לנו פתאום מחשבות כמו "אוי לא, אז העולם שלי כנראה בכלל לא נכון, האמונות שלי היו בעצם חסרות משקל, אני חסרת-אונים." נבהלנו, זה מאיים על הממלכה שלנו, על תפיסת העולם שלנו, אולי אפילו על אמונת בסיס שאיתה גדלנו. אז אוטומטית אנחנו נכנסים לעמדת מלחמה ומרגישים צורך להפוך את מי שמולנו לשחור-משחור, כדי שנוכל להתמודד עם הסכנה המדומיינת הזו שנשקפת כביכול לעולם שלנו.

באותם רגעים אנחנו פועלים כאילו משהו או מישהו יכול לאיים בכזו קלות על הממלכה שלנו, כאילו האמת הפנימית שלנו כזאת שברירית. ומה קורה אז? כשאנחנו מתייחסים אל האמת הפנימית שלנו ככה, היא באמת מתחילה להיות שברירית… ובגלל זה, נדרשת כאן אחריות אישית מאוד גדולה, בגלל זה אנחנו חייבים לשים לב.

אבל איך שמים לב? מה אני עושה שם, באותו ויכוח מר שנשאבתי אליו? ומה הקשר ללאהוב את עצמי? איך אני אגיב מול אדם או אירוע שאיתגר אותי ואת אמונותיי – באופן שייחשב כתגובה של אהבה?

קודם כל, אני רוצה לפתח מודעות, כלומר להצליח להיות נוכח ברגע הזה. אם הבחנתי אצלי בתגובה של פחד/תוקפנות/כעס/עימות/שיפוט – שום דבר לא יותר חשוב מלשים לב לעצמי: רגע, מה קורה לי עכשיו? למה התכווצתי, למה התפרצתי, למה התמלאתי זעם? כמו אמא טובה שמרגישה שהילדה שלה במצוקה. ברוב המקרים, בדיוק כמו עם הילדה, לא צריך לפתור את המצוקה – רק לא לנטוש, לא לעמעם את האהבה. אם הצלחנו לעשות את זה, נגלה שהסיטואציה כבר הרבה פחות מאיימת עלינו. ואז נסתכל על מי שמולנו ונראה גם אותה בפני עצמה – לא כאובייקט שרלוונטי לטיב החיים שלנו, אלא כישות עצמאית עם פחדים משלה וסיפור משלה. אם נחפש, די בקלות נוכל גם לראות את הילד או הילדה שמסתתרים שם מתחת, כמהים ממש כמונו לאישור או לביטחון או פשוט לאהבה. לא חשוב מה קורה ומה נעשה, הנוסחה היא שתשומת הלב שלנו למשאב האהבה לא מתעמעמת.

אצל מלך באדולינה ראיתי את זה בהתנהגות היומיומית. בכל פעם שהוא פוגש מישהו, מבחינתו הוא פוגש מלך או מלכה. בהגדרות שלו, הוא מסתכל על המלכה שבפנים. החלק שלנו של האהבה. זה לא שהוא לא רואה, או שהוא בהכחשה של הרוע או הפחד. הוא לגמרי רואה. אבל הוא בוחר לראות רוע ופחד כקליפות, והן בכלל לא מעניינות אותו. הוא תמיד פונה אל מי שמתחת לקליפות. גם לא מעניין אותו אם האדם שמולו יענה לו ממקום של פחד. הוא לא עסוק בתגובות של אחרים. מבחינתו, הוא לא מוכן לבזבז את הזמן על האשליה האופטית הזאת שאומרת שמי שמולו הוא נוכל, או רמאית, או רשע או שיפוטית. לא מעניין אותו. הוא רק מסתכל דרך האישיות כאילו היא מסך ומחפש את המלכה – ואז מוציא אותה לאור.

וכשמסתכלים עלינו ככה, זה קורא למשהו בתוכנו שהוא הרבה יותר אמיתי וראשוני מהרעש שמסביב. כל הרעש והפחדים והספקות יכולים לפעמים להשתיק את הקול של האני הראשוני שלנו, ופתאום כשמישהו מתעלם מזה ומסתכל מבעד לכל ההפרעות, הוא מזכיר לנו מי אנחנו.

לאהוב את הסינים

בשפה הבודהיסטית קוראים לטריק הזה של מלך באדולינה בשם חמלה. אחד הדברים הכי מרשימים באוטוביוגרפיה של הדלאי לאמה הוא הסיפור של הבריחה של הטיבטים מטיבט להודו. היה שם ניסיון להכחדה מוחלטת של עם ותרבות. הוא היה כולו נער בן 16 וכבר הוכתר למנהיג הטיבטים. בגיל כל כך צעיר הוא נדרש להתמודד עם ההבנה שההישרדות הפיזית והתרבותית של טיבט עומדת בסכנה מיידית, ובלילה אחד הוא החליט להנהיג את כל העם הטיבטי לבריחה מטורפת להודו.

חלפו הרבה שנים, ובמסגרת כל מיני ניסיונות דיפלומטיים עם הסינים יצא לו להיפגש עם האנשים שהיו אחראים למחיקה ולמוות בעינויים ובייסורים של חלק לא קטן מהעם ומהמשפחה שלו, של חלק מהאנשים שהיו הכי יקרים לו. במפגש איתם, למרות שאפשר היה לצפות שהוא ישנא אותם, יתעב אותם – למרבה הפלא הוא הרגיש שהוא אוהב אותם. אוהב אותם ומלא חמלה כלפיהם. הוא ראה את הכאב שהם נתונים בו, שגרם להם לנהוג באופן מכאיב, כי הם עצמם חיו בתוך חוויה של פחד הישרדותי. הוא אמר שאין לו שום שנאה כלפיהם, הוא מאחל להם בדיוק אותם דברים שהוא מאחל לבני עמו. בזכות הגישה הזאת (שכל כולה אהבה) הוא הצליח להגיע להסכמים שהצילו את העם שלו – מול הסינים, מול ההודים ומול הקהילה הבינלאומית.

חמלה היא מה שמאפשר לך גם כשאת פוגשת משהו שמאוד מנוגד לתפיסה שלך, לדרכים שלך, לא להתערער. את יכולה לראות מעבר לזה, את יכולה לראות את האדם שמאחורי ההתנהגות. זה הבסיס הראשוני של אהבה. וכאמור, לא מתוך אלטרואיזם מנותק מהמציאות, אלא מתוך חיבור עמוק ורחב למציאות. מתוך ההבנה שאם אתן לעצמי לצאת מהמרחב של האהבה, אאבד את האהבה שלי לעצמי והעולם יאבד את האהבה שלי.

חמלה, עוד לפני שהיא עוזרת לנו במפגשים מול אנשים אחרים, עוזרת לנו במפגש שלנו עם עצמנו. הרבה פעמים אנחנו מתייסרים על אירוע מסוים שבו לא התנהגנו כמו שהיינו רוצים, או שלא הגבנו כמו שחשבנו שנגיב, או שלא הגענו לאן שהתכוונו להגיע. במקומות האלה חמלה עצמית עוזרת לי לראות בתוכי את המלך, להתייחס רק אליו ולא להאמין לקליפות שצברתי סביב הלב, בדיוק כמו שאני לא רוצה להאמין לקליפות של מישהו אחר. זאת המהות העמוקה יותר של אהבה עצמית באדולינית, כמו שאני הבנתי אותה. לא מדובר פה רק בלעוף על עצמי ולחשוב "יואו איך הצלחתי לעשות את זה, איך יצאתי פה גדול" אלא לאהוב את עצמי באותה מידה במקומות הכביכול פחות מגניבים שלי, אלה שלא הייתי מציג בחלון הראווה.

על אהבה וקקי

בספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", של מילן קונדרה, אחת השאלות הגדולות שהוא מתעסק בהן היא "מה ההבדל בין יופי לבין קיטש?". מה הטוויסט שהופך את הדבר הכי יפה בעולם לקיטש זול והמוני, ומה בעצם ההגדרה של קיטש? הגיבור עובר כל מיני דברים עם עצמו ועם העולם, כולל לא מעט סקס שמח ומלא אהבה, ובסוף הספר הוא גם מוצא את התשובה:

"קיטש הוא הכחשת קיומו של החרא בעולם"

קיטש זה להתנהג כאילו אין קקי בעולם. ויופי – בניגוד לקיטש – הוא היכולת להתפעם מהעולם כולו, כולל מהקקי שבתוכו. זאת בעיני הגדרה נפלאה. כשאני מצויד בכלי הזה אני יכול בכל סיטואציה עדיין לראות את המלך מולי, ואת הממלכה שלי. אני לא מאבד את האהבה שלי לעצמי ולעולם כשאני פוגש במשהו שמריח לי לא טוב.

אנחנו הרי לא נולדים עם האינסטינקט של להיגעל מקקי, אנחנו מקבלים אותו מבחוץ. זה קורה בדרך כלל בפעם הראשונה שההורים שלנו משדרים לנו שעשינו משהו דוחה ומגעיל, בכלל בלי לשים לב לשידור שלהם. נניח כשהם פתחו לנו את הטיטול ופתאום התרחקו בפנים מעוותות. ברגע הזה אנחנו חווים מהעולם תגובה של גועל ודחייה. אז מה, שנסתובב מרוחים בקקי? לא. אף חיה לא עושה את זה. אבל מצד שני אף חיה לא מתביישת בקקי שלה. הבושה בכל מה שהוא קקי, בכל מה שהוא הצל שלי, בכל מה שעלול לדעתי לעורר באנשים דחייה כלפיי – זה המקום שבו האהבה שלי לעצמי נפגעת.

בהתחלה הייתי תינוק, וחייתי מתוך נקודת הנחה שכל מה שאני עושה מושלם. ועכשיו אני מרגיש שעשיתי משהו שדוחה את העולם ממני, אני מתחיל להתבייש בעצמי, להיגעל מעצמי ובהמשך גם לבייש אחרים ולהיגעל מהם. התפרקה לי הכוליות הזאת שאותה כל כך אהבתי. אני מתחיל למיין ולהגדיר ולהפריד את העולם – את זה אני אוהב, את זה אני לא אוהב, זה בא טוב, זה בא לא טוב, זה קקי, זה פרחים. אז מה אני עושה כשאני פוגש קקי, כמטאפורה? מה אנחנו אמורים לעשות, איך נצליח להישאר באהבה?

דבר ראשון, לא לחשוב באותו רגע שהקקי זה הכל ואין בלתו. ולא מעט פעמים זה בדיוק מה שקורה לנו. ה"קקי" (כמטאפורה אינפנטילית אבל מוצלחת להפליא) ממלא לנו פתאום את התודעה. נגיד שקרה משהו ופתאום אני נורא מפחד, או שכואב לי, או שקורה משהו לחלוטין בניגוד למה שרציתי. בן-רגע כל השאר נמחק. אבל זה לא מוכרח להיות ככה, שכל השאר יימחק. במקום זה אנחנו הרי יכולים להסתכל על זה כמו שזה – התינוקת עשתה קקי. גם אלה החיים. יש לנו המון דרכים להגיב חוץ מגועל או דחייה, ובדרך כלל זה שוב יהיה תלוי בכמה אנחנו לא נוטשים את מרחב האהבה – לעצמנו ולתינוקת. אני יכול לנקוט בתגובה אוטומטית של גועל, או שאני יכול להתמקד בפרצוף המתוק שלה ובתחושת ההקלה הנפלאה שלה, להיות בהודיה על מערכת העיכול המושלמת, לדעת שבזכות זה היא תגדל בריאה ותשגשג.

כמעט כל חיה, כשהיא עושה קקי היא מרחרחת אותו. למה? יש שם שיחה של הגוף: "אמממ. מעניין, מה יצא עכשיו? מה עובד בפנים? מה לא? האם הכל תקין?" וכן הלאה. כשאנחנו נגעלים מחלק שיצא מתוכנו והתגובה היא רק דחייה וניתוק – אנחנו קוטעים את השיחה הזו. אותו דבר עם כל מה שנראה לנו כמו קקי בעולם. אנחנו קוטעים את השיחה. ואם השיחה נקטעת אין לנו אפשרות להגיע בסופו של דבר לשלום עם הדבר הזה. ואז, כדור הרוע הולך וגדל, והמקום שלי שבו מתקיימת אהבה הולך ומתכווץ.

אני בוחר באלטרנטיבה – כל מה שבא זה יופי, זה חלק מהממלכה, חלק מהממלכה העולמית. יש לי את הממלכה שלי, שאותה אני בונה כל הזמן לפי ההבנה שלי, האמונה שלי, הניסיון שלי ואיתה אני הולך לכל מקום. כשאני פוגש משהו שמנוגד לתפיסה שלי, זה לא צריך לאיים עלי בשום דרך. זה לא אומר שאני טעיתי, זה לא אומר שאני חייב לשנות את הקקי, ולרצות שהוא יהיה פרח.

אם ההוויה שלי, האהבה העצמית שלי באותו מקום פתאום נחלשת, אני בהכרח מגביר את הפחד, מגביר את החושך, מגביר את הקקי בתוכי ובעולם. כשאני מגיב בדרך האלטרנטיבית, רואה את מלוא היופי במציאות שלי על האור ועל הצל, האהבה שלי לחיים נשארת ערה, וברמה ההורמונלית של האינטראקציה אני משפיע טוב על מה שמולי ומי שמולי, ומשנה גם אותם. זה כוח האהבה. הוא נובע מאהבה לעצמנו, מאהבה לחיים שלנו.

כי אהבה, כאמור, היא קודם כל האישור שלי לעצמי ולכל מה שמסביבי. זה לא אומר שאני לא רוצה לשנות דברים. שינוי הוא חלק מהותי מהעולם שלנו. אבל קודם כל, אישור שזה מה שזה, ושזה לא משנה בכלום את האמונה שאיתה נולדתי, את הדבר שאני זוכר עוד מהרחם, את זה שהכל בסדר ושאני אחד עם הכל והכל אחד איתי.

גם בהקשר של אהבה זוגית, על אהבה רומנטית, בסופו של דבר זה בדיוק אותו דבר. אהבה זוגית אמיתית היא לאהוב את הצל, גם אצלנו וגם אצל בן/בת הזוג. לאהוב את זה שהוא פוחד, שהיא לפעמים מגיבה באגרסיביות, שלפעמים אנחנו ממש לא נראים כמו סטורי באינסטוש. לא לאהוב אותו או אותה למרות זה. אלא לאהוב אותו בגלל זה. בגלל שהוא עולם, קוסמוס שלם שיש בו מעגל נפלא של חיים ומוות, אור וצל, אוכל, עיכול, פסולת, דשן ופרחים וכן הלאה – לראות את כל זה כייצוג של המעגל האלוהי הזה ולאהוב את זה.

אף שחור

בחצר שלי יש חבורת חתולים. אני אף פעם לא הכרזתי עליהם כשלי, לא בדיוק הזמנתי אותם, כן נתתי להם אוכל כי הם נראו רעבים, ניסיתי לעקר ולסרס ככל שהספקתי אבל אני לא תמיד מצליח לעמוד בקצב. לא ברור לי כמה חתולים יש כרגע, המקסימום שהיו פה במקביל זה תשעה, עכשיו זה ארבעה-חמישה, אבל אחת פתאום המליטה.

אחד מהחתולים בכנופיה, ללא ספק הפחות חביב על דרי הבית, זכה לשם "אף שחור". אין להם שמות אמיתיים כי הם לא שלנו, זה רק בשביל להבדיל ביניהם. אז אף שחור הוא באמת אחד החתולים היותר מכוערים שראיתי אי פעם. כל החבורה הזאת היא לא בדיוק החומר לתחרויות יופי, אבל הוא באמת נראה קצת כמו גרסה שמנה של היטלר.

אף שחור הוא הזכר הראשון, הבוגר מבין הזכרים. כשהוא הגיע לבגרות מינית הוא נכנס לכל העניין של מלחמות חתולים וטריטוריה. הוא גירש מפה בתוקפנות אלימה את טיפשוני, הזכר הכי אהוב עלינו, היחידי שאליו דווקא נקשרנו, והתחיל להיות מניאק גם כלפי כל השאר, לא נחמד בכלל. ניגש ראשון לאוכל ומעיף את כולם בנהמות וכאפות, בריון, זכר אלפא אלים ורעיל. בואו נגיד שמולו ממש לא הרגשתי שאני במרחב של אהבה.

יום אחד לא מזמן יצאתי לחצר וכמו תמיד, הוא ישב לו שם חולש על אזור האוכל – ופתאום ראיתי אותו. כולו מלא חבלות ופצעים מכל הקרבות שלו, וקוצים וצלקות ושריטות ודם יבש ומה לא. פתאום ראיתי אותו: הרי זה לא שיום בהיר אחד הוא החליט להיות תוקפני ושתלטן, אלא שפשוט ההורמונים הציפו לו את הגוף; הוא הזכר של הלהקה, אלה החוקים. זה קשה ואכזרי, יש מלא חתולים בריונים מסביב שמאיימים על הממלכה שלו ואין לו ברירה, הוא צריך לנהל את זה ברמה של חיים או מוות. לראשונה בכל יחסינו ראיתי אותו בפני עצמו, בלי קשר אליי, ומשהו נכמר בי. באתי ללטף אותו, והוא נבהל ונרתע כי הוא לא רגיל למגע בינינו. אבל בזמני ההאכלה התחלתי בזהירות ללטף אותו – ודי מהר הוא התחיל לעוף על זה, להתחכך ולגרגר. זה תהליך שקרה תוך שבוע וחצי, והשינוי שחל בו הוא פשוט לא ייאמן: הוא נהיה יצור כירבולי רך ומתוק. כן, גם בתוך החבורה. חתול אחר. אפילו פיזית – הפרווה שלו עשירה ומבריקה כמו של חתול בית אהוב. ופתאום הוא מוודא שכולם יאכלו, עדין וסבלני עם הצעירים. החתול הזה השתנה מאפו השחור ועד קצה זנבו – פשוט מזה שהוא סוף סוף קיבל אהבה, מזה שהוא קיבל אישור.

מה שנפלא עם חתולים זה שאיתם מעגל האוקסיטוצין מוגבר בהרבה. כי יש את הגרגור החתולי שלהם, שמפעיל אצלנו תדר שעושה מסאז' הורמונלי לכל הגוף. תמורה מיידית לדבר הזה של להיות במרחב של אהבה. בחיי שלא סבלתי את החתול הזה, התרחקתי ממנו תמיד ולא הבנתי למה נפלה עליי המכה הזאת. שידרתי לו חוסר אהבה קיצוני. והנה עכשיו, כשיצאתי להפוגה מהכתיבה, העברתי חצי שעה בהתמזמזות איתו. והוא מאושר. ואני מאושר. וזה הסיפור כולו.


33 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page