גַבּי נִיצן

הדבר הזה התבשל לי כבר הרבה זמן, והוא בא עכשיו כל כך בול שלא נעים לי לפרסם אותו כי אז בטוח כולם יחשבו שאני שילמתי לקורונה. אבל האמת היא שאלמלא הקורונה היה עלול לקרות לו מה שקורה להרבה רעיונות שמתבשלים אצלי: אני שוכח אותם בתנור עד שאני מריח משהו שרוף.
אז טוב, קבלו, קודם כל באמל"קית:
האוניברסיטה הבאדולינית.
הפקולטה למדעי השמחה.
מדורת שבט האביב.
מחתרת החדווה.
מכון אושר.

ב-12 השנים האחרונות אני מנחה סדנאות שונות שאני קורא להן סדנאות כתיבה, אבל זה לא בדיוק נכון. כי אמנם כותבים בהן, אבל הכתיבה מכוונת תמיד להשלת שכבות והגנות ומציאת הקול הראשוני והאישי שלנו. והסיבה שחרגול קצר-פתיל שכמוני מצליח להתמיד 12 שנים באותה עבודה היא שבכל אחת מהסדנאות האלה קורה הפלא הכי אהוב עלי - את/ה רואה את גירסת המקור של אנשים - ולא יכול שלא להתאהב בהם. והם בך. גם אנשים שרגע קודם חשבת שהם מעצבנים או מוזרים או משעממים. מתחת לקליפות ולתחפושות ולהגדרות מתגלה אחד היצורים המתוקים על פני הפלנטה, יצור שהמניע הכי חזק שלו - תמיד - הוא להיות אהוב ובעל משמעות.
ותמיד בסיום כל אחת מהסדנאות האלה יש - לצד האופוריה והאהבה - רצון חזק להמשיך את זה, למצוא דרך לשמר את ההיזכרות הזאת. ויש פחד שהיא תימחק מול רעשי התרבות המרכזית. בחלק מהסדנאות נוצרת באופן ספונטני קבוצת פייסבוק או ווטסאפ סגורה שבה ממשיכים להיפגש ולפעול ולשתף. אבל אני ממשיך לסדנה הבאה, שוב מתאהב בקבוצה קטנה של אנשים ושוב נפרד.
ומה שמתבשל לי כל הזמן הזה אי-שם מתחת לתלתלים זה למצוא דרך להרחיב את זה - גם מבחינת משך-הזמן, גם מבחינת מספר המשתתפים. שזאת לא תהיה איזו חוויה חד-פעמית שמחוץ לחיים - אלא שכבה קבועה שמלווה אותנו כל הזמן. לא סדנה, אלא קהילה לומדת ומתפתחת.
ופתאום באה קורונה, ופתאום ממילא אין סדנאות, וכולם בבית מטפסים על הקירות, והפחד מחלחל מכל מרקע - ואני לא יכול לחשוב על תירוץ אחד למה לחכות עם זה יותר (ותסמכו עלי שחיפשתי).

אז עכשיו אני מעביר את כל הפעילות שלי לאינטרנט, בזום ובפייסבוק.  פעם בשבוע - בכל יום חמישי, יהיה לנו מפגש זום שבו תהיה שיחה, יהיה תרגיל כתיבה בלייב (כי מי כמוני יודע שהטקסטים הכי טובים נכתבים בלחץ של דדליין), יהיה שיתוף. אבל זה רק חלק אחד. הפקולטה תפעל כל השבוע ברחבי הקמפוס שלנו - הקבוצה בפייסבוק; יהיו בה משימות מתמשכות שונות של צילום, יצירה, ווידיאו ומדעי-הסבבה. יהיו דיונים בנושאים מתחלפים שכולם קשורים בשימור וחיזוק האור שלנו ושל העולם.

 

אפשר לחשוב על זה כאוניברסיטה באדולינית. אני אוהב לחשוב על זה כמנוי למכון-אושר. כמו שיש מנוי למכון כושר, והולכים לפחות פעם בשבוע כדי לשמור על הגוף ולחזק אותו - כאן יהיה מנוי למכון-אושר, ובאים לפחות פעם בשבוע (אבל אפשר גם לגור שם 24 שעות ביממה) כדי לשמור על הנפש ולחזק אותה.

אחד הדברים הכי חשובים לי במעבר מהפיזי אל הווירטואלי זה להצליח להמשיך וליצור את החום האנושי, תחושת האחווה והשותפות שאהובות עלי כל כך. הופתעתי לגלות שבמימד הזה של הזום יש פוטנציאל לאותנטיות אפילו גדולה יותר - כל אחד ואחת יושב במרחב הפיזי הכי אישי שלו ומזמינ/ה אותנו אלהים הביתה. אז במלוא הטקס ומעומק הלב, אני מזמין כל אחד ואחת מכם להצטרף לפקולטה למדעי הסבבה.
סתיו שמח,
גבי