חיפוש
  • גבי ניצן

וידויו של סוכן שתול

איך ילד בן 11 הציל את חיי


זה היה מתישהו אחרי יומולדת 10 שלי, לפני 11. ישבתי במדבר עם כלבי הנאמן ברחש, ופתאום היה לי רגע של צלילות מוחלטת. אני לא זוכר מה קרה קודם שדחף אותי להסתלק שוב לפינת החשיבה שלי במדבר. אולי משהו עם ההורים שלי, אולי משהו שקרה בבית ספר. אבל לפתע היתה לי תובנה מצמררת בבהירותה. הבנתי שכל המבוגרים שאני רואה סביבי איבדו את מאור עיניהם; וחמור מזה – שגם לי זה הולך לקרות. הנה אני תכף בן 11, תכף בן 18, עוד מעט צבא, אוניברסיטה, נישואים, משכנתא, ילדים, דו"חות מס וחשבונות – מתחילה הספירה לאחור שלי. עם כל שנה שאוסיף לגיל שלי, יתכסו העיניים בערפל אפור שיסנן עוד קצת מהצבע, עוד קצת מהקסם. אני אלמד לסדר את החדר שלי, לגזור ציפורניים בלי שיזכירו לי, לא ללבוש מכנסיים עם קרעים בברכיים, לדבר לעניין, להימנע משטויות. יהיו לי דעות ברורות על כל דבר בעולם, יהיה לי חשבון בנק, תהיה לי עבודה. בקיצור, יהיה בעולם מין איש כזה, מהסוג שמעורר בי היום רחמים וניכור – והוא יחליף אותי. הוא יתייחס אלי בתור טיוטה חיוורת, אפילו קצת מביכה, של "גבי האמיתי".


ראיתי איך זה מתחיל לקרות לי, וסביבי. בגיל 11 אתה כבר מתחיל את החניכה לעיוורון הגדול. שיעור ראשון – להתלהב פחות ופחות. בגיל 6 יכולת לצאת לגשם ולפגוש אותו במלוא הפליאה והחושים, למתוח את זרועותיך לחיבוק הרטוב, לפתוח פה ולשתות כל טיפה כאילו היתה חלב-אם. בגיל 11 אתה כבר אמור לזכור לקחת מטריה ומעיל.


שיעור שני: לעמעם דמיון. בגיל 6, ברגע שזחלת אל מתחת למיטה יכולת לפגוש שם את היקרים שבחבריך ואת המבעיתות שבמפלצותיך. בגיל 11 אם תזחל מתחת למיטה, חושיך יזהו רק אפלה ואבק.

בכל פינה ארבו עוד ועוד שיעורים כאלה, זמינים ותקיפים. הייתי מכותר. ראיתי את חברי ומכרי מתחילים לאבד את מאור עיניהם, הרגשתי את הזרועות האפורות נכרכות סביב קרסולי. חיפושית שחורה ומגושמת ניסתה לפלס לה דרך בעפר הקמחי של המדבר, ויכולתי לחוש באופן פיזי לגמרי את הצומת שלי, של שני גבי: בפינה הימנית, הגבי שמתחיל לגדול, שמספיק לו רק לראות אותה בזווית העין ולהפטיר "חיפושית.” לגבי הזה יש מגירה במוח, ובתוכה כל החיפושיות שראה אי-פעם, ולשם הוא משליך בהרף עין גם את החיפושית הזאת. המגירה הזו נמצאת בתוך מגירה יותר גדולה שנקראת "חרקים", שבגדול שוכנת בתוך ארון שמסומן כ"שטויות". כשהגבי הזה יגדל, החיפושית עלולה לעבור למגירת ה"דברים שצריך לדרוך עליהם". ובפינה השמאלית – הגבי שעוד לא גדל מספיק כדי להימנע מלקרוא לחיפושית הזאת אודליה, לספר לעצמו שהיא מאחרת לחוג ריקודי-העם שלה, והיה לה כזה יום משוגע שאפילו לא הספיקה לאכול, ואולי עדיף לה להבריז היום מהחוג ולעבור ליד המחילה של החיפושון ההוא שכל הזמן מסתכל לה על התחת כשהוא חושב שהיא לא רואה.


הייתי על הצומת והרגשתי את זה, לא באופן מטאפורי או פילוסופי אלא בכל הגוף, תערובת של שיתוק ושל אדרנלין גועש בדם. פנייה ימינה – וחומר ההרדמה והטשטוש יתחיל לפעול, ויום אחד בקרוב אחשוב איזה חמוד וטיפשון הייתי כשהייתי ילד. פנייה שמאלה – וכל יום בחיי יהיה מלחמה ומאבק, ואחטוף מכות על ימין ועל שמאל, כי אין מקום למורדים על ספינת העבדים.

השמש התכסתה בסומק לקראת המפגש היומי שלה עם פסגות ההרים, רגע לפני שהיא נעלמת בחיקם. מה אני בוחר – חיים שבהם גם למעשה האהבה של השמש והשמים יש מגירה מרובעת ומספר קטלוגי – או חיים של מתבודד תמהוני שמרגיש בנוח רק בין חיפושיות וכלבים?


וככה נולדה הברית הסודית: מצד אחד, אני חייב ללמוד את חוקי המשחק של עולם העיוורון, לפחות במידה שתספיק כדי לא למשוך אש. להעמיד פנים כאילו השקיעה זה משהו שקורה כל יום, לדבר לעניין ולא לקטוע שיחה רק כדי ללטף כלב שקשור לגדר, להשתתף בשיחות של גדולים על פוליטיקה וחדשות ובחירות לוועד הבית. אבל מתחת לאדמה ובאין רואה, אתמיד לחיות את הגבי השמאלי. אתפוצץ עם כל שקיעה בלי להראות סימנים, אגש לכלב הקשור לגדר אחרי השיחה ואתנצל על העיכוב, ובזמן שאדון עם התושבים המקומיים על חדשות ופוליטיקה אקיים במוחי דיון מקביל בנושאים כמו צפיפות-הבועות האידאלית לאמבטיית קצף.


"החלטתי שביני לביני אני אשנה את הספירה. לא יהיה לי יומולדת 11, וגם לא 33 או 56. בכל פעם שאגיע לעשר אני אתחיל מחדש. שוב אהיה בן שנה, שוב אלמד את העולם, שוב אראה ואפגוש דברים בפעם הראשונה."

תיארתי לי שכבר היו לפניי בני אדם שהבטיחו הבטחות דומות אבל לא עמדו בהם, לא הצליחו לקיים את הסיפור שלהם לאורך זמן במקביל לסיפור הקולקטיבי שממספר שנים ומחסיר צבעים. הייתי זקוק לקסם, לכישוף – ורגע לפני שהשמש צללה מצאתי אותו: החלטתי שביני לביני אני אשנה את הספירה. לא יהיה לי יומולדת 11, וגם לא 33 או 56. בכל פעם שאגיע לעשר אני אתחיל מחדש. שוב אהיה בן שנה, שוב אלמד את העולם, שוב אראה ואפגוש דברים בפעם הראשונה. כדי להבטיח שלא תהיה זיקה בין הסיפורים, החלטתי שמותר לי לאפס את הספירה גם בשנה השמינית או השלישית או מה שבא לי, ושכשיגיע יומולדת 10 לא אקרא לו "יומולדת עשר השלישי שלי", נניח. הוא תמיד יהיה הראשון. ביומולדת 10 אחגוג את כל התובנות שצברתי רגע לפי שאני מזמין את הבריאה להשליך אותי שוב אל המסתורין שלה.

והיה עוד נספח להסכם הזה: שכשאתקבל מספיק על ידי האוכלוסייה המקומית, אתחיל לטפטף בהדרגה שיקויים מהעולם שלי, זה ששימרתי מתחת לאדמה.


השבוע אני שוב חוגג 10. סודה של אמבטיית הקצף המושלמת עדיין מעסיק אותי. אני ממשיך לדבר עם כלבים, ואוצר המלים שלי גדל. אני לא מקפיד כל כך על גזירת ציפורניים. כשיורד גשם, אני בהחלט יכול לצאת ולהתמסר לו. אני מסדר את החדר, והבית, בגלל שגיליתי שזה הכי נעים לי. למדתי המון דברים, כמו להדליק אש ולהיות אבא. עדיין יש לי מכנסיים עם חורים בברכיים. אני בוחר שמפו לפי הריח (הכי טוב קוקוס). אני ממשיך לטעון שסצנת האהבה הגדולה בתולדות הקולנוע היא ארוחת הספגטי ב"היפהפיה והיחפן". סירנות של אמבולנסים עדיין לא הפכו עבורי לרעש לבן, ובכל פעם שאני שומע אחת אני שולח בלבי איחולי ריפוי.


קיימתי גם את הנספח להסכם, ואני עובד בתור סוכן שתול. בסדנאות הכתיבה ובספרים אני מדבר מעל לראשם של המבוגרים, קורא לילדים להשיל לרגע את התחפושת ולהיזכר.

לא בכל רגע או בכל יום אני נאמן לברית. לפעמים אני תופס בהשתקפות של חלון ראווה ברחוב פנים רציניות של מבוגר שטרוד בכל מיני עניינים חשובים. זה לא שאני לא מחליק, אבל כשאני קולט אותו משתקף אליי, אני מוציא לו לשון.


אני נאמן לברית הזאת כי אני עדיין מאמין שהיא הצילה את חיי. אמנם לא היה מזיק לי להשתלט קצת יותר טוב על חוקי העולם המבוגר (בסיבוב הבא אלמד איך להפוך את העולם הפיננסי למשחק מענג) אבל העיקר - לא איבדתי את מאור עיניי. מה שהיה זמין לי אז, ביום ההוא במדבר, זמין לי גם היום, ומסיבוב לסיבוב אני לומד לצפות לו יותר ולקבל אותו כדרך הטבע.


אתה זוכר ששאלת את עצמך מה גורם לבגידה העצמית הזאת של כל המבוגרים, אם זה ביולוגי או איזה חומר שמערבבים להם בקפה או מה? אז אני יודע את התשובה. למדתי אותה בדרך הקשה. זה קורה לכולם, מתברר, כי לכולם נשבר הלב. זאת האמת.

הפעם זה יומולדת 10 חגיגי במיוחד, כי היום אני גם יכול סופסוף לשגר מסר בחזרה לגבי ההוא, שיושב עכשיו במדבר עם ברחש ומתכנן הצלה. אני רוצה להגיד לו – לך - שבאמת הצלת את חיי. בזכותך אין לי מגירה לחיפושיות ולשקיעות, ואני יכול להתעלף מנשיקה כאילו זאת הנשיקה הראשונה. נתת לי מתנה ענקית, ואני רוצה להחזיר לך אחת, ואני יודע שאם אכתוב אותה כאן זה איכשהו יגיע אליך (אני בטוח שבמעבדות "גוגל" עובדים על זה ממש כרגע):

אתה זוכר ששאלת את עצמך מה גורם לבגידה העצמית הזאת של כל המבוגרים, אם זה ביולוגי או איזה חומר שמערבבים להם בקפה או מה? אז אני יודע את התשובה. למדתי אותה בדרך הקשה. זה קורה לכולם, מתברר, כי לכולם נשבר הלב. זאת האמת, אין לי דרך יפה להגיד את זה: גם לך הולך להישבר הלב. להתרסק, להימעך, להיסדק, להתפרק, להתפוצץ לרסיסים. זה יקרה לך כשתרגיש נבגד, זה יקרה לך כשתפגוש ברוע או בסבל אנושי, זה יקרה לך שוב ושוב. מבוגרים לא יוצאים לשתות את הגשם כי פעם אחת הם הכירו מישהו שקיבל דלקת ריאות בחורף, ומאז הם מפחדים מהגשם. ומבוגרים לא מאמינים בקסם כי מתברר שהוא לא עובד כמו אצל וולט דיסני, הוא לא מונע מהעולם סבל, אלימות וכאב. ומבוגרים לומדים לאהוב חלש ובזהירות כי פעם אחת או יותר הם חוו את אובדן האהבה, והלב שלהם נשבר.


רגע, תפסיק לזרוק עלי אבנים, לא זאת המתנה שלי אליך. זה רק השער, אבל הנה הסוד: אתה יודע מה עוד מתברר? מה גיליתי, בעיקר בזכות הברית שלי איתך? שהלב הוא כמו יצור מקומיקס. התן שרודף אחרי ה-road runner, או טום וג'רי? כזה. אתה יכול להפיל על הלב פסנתר מגג בניין. אתה יכול לפוצץ אותו בדינמיט. אתה יכול להשליך אותו מהצוקים אל התהום. אתה יכול לדרוס אותו ברכבת. ואתה בהחלט תעשה את זה. והוא יתרסק, ויתפוצץ ויתפרק לאלפי רסיסים חדים. אתה תשמע על ילדה בת 3 שמתה בגלל מבוגרים שיורים אלה באלה ועל פליטים שהופכים לאבק-אדם, והלב שלך יישבר. ותאהב אישה כמו שאתה אוהב את הבריאה עצמה והיא תדחה את אהבתך, ולבך יקפא ויהפוך לקרח. אבל כמו בקומיקס, בסצנה הבאה תראה שומר מהקניון עוזב הכל כדי לעזור לקשישה עם בקבוקי המים שלה, או תפגוש מישהי שגם היא שרדה את ההתבגרות בשלום, ופתאום כל רסיסי הלב יתאחו, ופתאום הלב המעוך – פויינג!!! - יתנפח בחזרה ויחזור לפעום, ומה שהכי מגניב - מפעם לפעם הוא יהיה יותר גדול ויפעם יותר חזק.

ואז הוא יתרסק. ואז שוב תצטרך לבחור אם אתה סוגר ומתבצר ומתבגר, או שאתה מתחיל את הספירה מחדש, עם לב פתוח של ילד, פגיע כמו ילד, בלתי מנוצח כמו ילד.


ואם לא תעבור לעולם את גיל 10, לעולם לא תוכל לבחור אחרת. יומולדת שמח, צ'יקו.

236 צפיות1 תגובות
  • Facebook
  • Facebook